יב - אורח ושוכר

חובת המזוזה חלה על מי שהבית שייך לו, שנאמר (דברים ו, ט): "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ". לפיכך, אורח שמתארח בבית שלא קבעו מזוזות בפתחיו, אינו חייב לקבוע מזוזה בחדר שהוא מתארח בו. ואף אם המארחים הסכימו שיגור בביתם זמן רב, כיוון שאינו משלם על מגוריו שם, ובכל עת בעלי הבית יכולים להוציאו משם, אינו חייב במזוזה. אמנם אם בעלי הבית יהודים, מצווה לעוררם לכך, ואם צריך, מצווה לקנות עבורם את המזוזות. וכן דין ילדים שחיים בבית הוריהם שאינם שומרי מצוות, הואיל והילדים אינם בעלי הבית, גם אם הם חיים שם שנים רבות, הם פטורים ממזוזה, אך מצווה שישתדלו לקבל את הסכמת ההורים לקבוע שם מזוזות.

השוכר בית בחוץ לארץ, לאחר שלושים יום מתחייב במזוזה, שהואיל והוא גר בבית דרך קבע, הבית נחשב כביתו. ואם מתחילה שכר את הבית ליותר משלושים יום, כבר בתחילת השכירות התחייב במזוזה. ואם שכר לשלושים יום או פחות, כיוון שהוא דר בבית דרך עראי - פטור ממזוזה (שו"ע רפו, כב; ערוה"ש מט).

אבל בארץ ישראל, שמצווה ליישבה ולהתגורר בבתיה, הורו חכמים שגם השוכר בית ליום אחד בלבד, חייב לקבוע בו מזוזות (מנחות מד, א; שו"ע שם). וזאת כדי ששוכרי הבתים בארץ ישראל יתקשרו אל הארץ, ואחר שיקבעו מזוזה בביתם השכור, יגדלו הסיכויים שירצו להישאר בו. ואף אם יעזבו, הבאים אחריהם יראו שכבר נקבעה מזוזה בבית, וירצו יותר להיכנס אליו, ונמצאת הארץ מיושבת (רש"י שם). בנוסף, מקומו הטבעי של יהודי הוא בארץ, ולכן גם השוכר ליום אחד, נחשב כדייר קבע (דעת כהן קעט).

אורח בבית מלון או בצימר, גם בארץ ישראל, פטור ממזוזה כל שלושים יום, הואיל והוא גר בו בחסות בעל המלון או הצימר. והשוכרם ליותר משלושים יום, לאחר שלושים יום חייב במזוזה, שכן התשלום עבור החדר והשהייה הקבועה בו מעלים את מעמדו למעמד קרוב לשוכר. אמנם אם המלון בחוץ לארץ, יש אומרים שגם לאחר שלושים יום, פטור ממזוזה, משום שככלל שהיית יהודי בחוץ לארץ היא ארעית, וכל זמן שהוא אינו ממש שוכר, אין הבית נחשב כשלו. ולמעשה, טוב שיקבע מזוזה בלא ברכה.16